פרק ב'
משנה א'
כל שעה שמותר(לכהן) לאכול(בשעה החמישית), מאכיל לבהמה, לחי'ה ולעופות, ומוכרו לנכרי, ומותר בהנאתו-מותר בהנאה אבל אסור באכילה
עבר זמנו(שעה שישית) אסור בהנאתו, ולא יסיק ממנו תנור וכירים.
מה נחשב ביעור חמץ?
ר' י'הודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שרפה.
וחכמים אומרים: טף מפזר וזורה לרוח או מטיל לעם-לא במקום שהוא נהנה ממנו.
משנה ב'
חמץ נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה,
ושר ישראל אסור בהנאה שנאמר "ולא יראה לך שאור"
משנה ג'
נכרי שהלוה את ישראל על חמצו-נכרי שהלוה לישראל כסף לפני פסח, והישראל הביא לו משכון- חמץ, ואמר לו שאם הוא לא ישלם לו את הכסף עד יום פלוני החמץ קנוי לו מעכשיו.
(הישראל לא שילם לו ועבר זמן הפירעון)אחר הפסח מותר בהנאה-כיוון שהוא אמר מעכשיו, החמץ קנוי לו מלפני הפסח, ובפסח החמץ הי'ה ברשות הגוי הוא הולך כמותו.
וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו, אחר הפסח אסור בהנאה-ישראל הלוה לנכרי כסף, והנכרי הביא לו חמץ כמשכון,אסור בהנאה שהחמץ הי'ה ברשותו בפסח.
חמץ שנפל עליו מפולת הרי הוא כמבוער-ולא צריך לחפש אותו כדי לבער.
רבן שמעון בן גמליאל אומר(מפרש את ת"ק)
כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו-אם המפולת בגובה של 3 אפחים ויותר החמץ נחשב מבוער, ואם לא צריך לבער.
משנה ד'-האוכל תרומה, בשוגג:משלם את הכמות שאכל+חומש, במזיד: משלם את השווי של מה שאכל(+כרת)
האוכל תרומת חמץ בפסח,
בשוגג-משלם קרן וחומש-משלם את הכמות שאכל + את הרבע החמישי של שאכל(אם אכל משהוא במשקל של 100 גרם משלם במשקל 125 גרם)
במזיד-(חיב כרת) ופטור מתשלומים ומדמי עצים(הכהן לא יכול להשתמש בו להבערה)-לחמץ בפסח אין שווי, לכם הוא פטור מלשלם.
משנה ה'
אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובה בפסח-מאיזה חומרים אפשר להכין מצה:
בחיטים, ובשעורים, בכסמין ובשיפון, ובשיבולת שועל-חמשת מיני דגן,
ויוצאים בדמאי-אוכלים מצה שעשו אותה מדבר שהוא ספק מעושר.
ובמעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו-אוכלים מצה שנעשתה ממעשר ראשון(הניתן ללוי) שהלוי הפריש ממנו תרומת מעשר לכהן.
ומעשר שני והקדש שנפדו-מעשר שני צריך לאכול בירושלים, כשפדה מעשר שני או הקדש צריך להוסיף חומש, ומותר לאכול את מה שפדה בכל מקום. מותר לאכול מצה שעשוי'ה ממעשר שני שנפדה, אפי' שלא הוסיף חומש.
והכהנים בחלה ובתרומה-כהנים אוכלים גם מצה העשוי'ה מתרומה או מחלה.
אבל לא בטבל-ודאי לא מעושר.
ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו-לא הביאו לכהן תרומת מעשר.
ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו-לא נפדו או שלא נפדו כהלכתם, כגון שפדה מעשר שני על אסימון.
חלות תודה(מצות של קרבן תודה) ורקיקי נזיר(מצות של קרבן נזיר),
עשאן לעצמו-לצורך הקרבן,
אין יוצאין בהן-"ושמרתם את המצות" צריך שימור לשם מצה ולא לשם הקרבן.
עשאן למכור בשוק-למכור למי שצריך מצות לקרבנות,
יוצאים בהן-הוא שמר אותם גם לצורך עצמו לאכול.
משנה ו'
ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח-ידי חובת מרור:
בחזרת(חסה), ובעלשין(ירק מר), ובתמכא, ובחרחבינא ובמרור-ירקות מרים.
יוצאין בהן בין לחים בין יבשים-גם כשהם לחים יש להם מרירות.
אבל לא כבושין, ולא שלוקין(מבושלים הרבה), ולא מבושלין-זה מוריד להם את המרירות.
ומצטרפין לכזית-כל סוגי הירקות שיוצאים בהם ידי חובה, מצטרפין לכזית.
ויוצאים בקלח(בגבעול) שלהם,
ובדמאי-ספק מעושר.
ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו-הלוי נתן לכהן תרומת מעשר.,
ובמעשר שני והקדש שנפדו-פדו אותם, אפי' שלא הוסיפו חומש
משנה ז'
אין שורין את המרסן(פסולת של הקמח) לתרנגולים-כיוון שנשאר בפסולת קמח והוא יחמיץ.
אבל מחליטים-שורים במים רוטחים, המים מבשלים את המרסן ולא מחמיצים.
האשה לא תשרה את המרסן(לשימוש כספוג) שתוליך בידה למרחץ-כיוון שהוא יחמיץ.
אבל שפה היא בשרה יבש-אם הגוף שלה רטוב מזיעה הוא לא יחמיץ את המרסן, אבל אם הוא רטוב ממים אף לא ביבש כיוון שהוא יחמיץ.
לא ילעוס אדם חטין ויניח על מכתו בפסח(מרפא), מפני שהן מחמיצות-הרוק מחמיץ את החיטים.
משנה ח'
אין נותנין קמח לתוך החרוסת או לתוך החרדל-חרוסת-תערובת של רסק פירות ומים, בפסח לא שמים קמח כיוון שהמים מחמיצים,
חרדל-המים של החרדל מחמיצים את הקמח.
ואם נתן יאכל מיד-אם שם קמח בחרדל יאכל מיד לפני שיחמיץ, כיוון שהוא חריף והקמח מחמיץ לאט.
אבל אם נתן בחרוסת ישרוף כיוון שהיא מחמיצה מהר.
ור' מאיר אוסר-הקמח ממהר להחמיץ בחרדל כמו בחרוסת.
אין מבשלים את הפסח(את בשר קרבן הפסח)
לא במשקים ולא בפירות-"אל תוכלו ממנו נא ובשל מבושל במים"-באה המשנה ללמדנו שאסור אפי' במשקים שאינם מים.
אבל סכין(בשעת צליתו) ומטבילין(בשעת אכילתו) אותו בהן-לא חוששים שיפגם טעם הצלי.
מי תשמישו של נחתום ישפכו-מים שהנחתום משתמש בהם כדי להרטיב את ידיו, להחליק את הבצק, צריך לשפוך אותם.
מפני שהן מחמיצים-מחמת הבצק שנדבק בידיו של הנתחום.