פרק ד'
משנה א'
מקום שנעשו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות-עושין,
מקום שלא נהגו לעשות-אין עושים-אחר חצות, אפי' במקום שנוהג לעשות מלאכה עד חצות לא עושים.
ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושים, או ממקום שאין עושין למקום שעושין(ועתיד לחזור למקומו)-נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם,וחומרי מקום שהלך לשם-נותנין עליו חומרא של המקום שממנו בא ולמקום שבא אליו.
ואל ישנה מפני המחלוקת- אם הוא בא ממקום שעושים למקום שאין עושים לא יעשה, אפי' שהוא משנה כולם חושבים שהוא לא עושה מלאכה כי אין לו מה לעשות, ולא כי יש עליו חומרא.
אם הוא בא ממקום שעושים למקום שאין עושים לא יעשה כדי שלא תהי'ה מחלוקת.
משנה ב'
כיוצא בו המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו-חיב לבער-נותנין עליו חומרא של המקום שממנו בא ולמקום שבא אליו.
פירות שכבושים בחבית, ויש בתוכם פירות שביעית,
ת"ק: יכול להמשיך לאכול למרות שנגמר אותו הפרי בשדה(הגיע שעת הביעור)
ר' י'הודה אומר: אומרים לו: צא והבא לך אף אתה-אומרים לבעל החבית: לך תחפש בשדה את הפירות שכבושים כאן, הוא לא ימצא את כל הפירות כיוון שהם כלו בשדה, וזה סימן שהגיע שעת הביעור וצריך לבער הכל, אפי' שנשארו חלק מהפירות.
משנה ג'
מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגויי'ם מוכרין,
מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין-גזירה אטו בהמה גסה.
ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה-שמא ישכיר אותה לגוי, והוא יעבוד איתה בשבת.
עגלים וסיחים(קטנים שאינם ראויי'ם לעבודה עכשיו) שלמים(בעלי 4 רגליי'ם) ושבורים (בעלי 3 רגליי'ם)-אפי' שעכשיו הם לא ראויי'ן לעבודה הם יגדלו\גזירא שמא יראו ויחשבו שהוא מכר לו סיח\עגל גדול הראוי לעבודה.
ר' י'הודה מתיר בשבורה-שבורה היא לא לעבודה, הגוי ישחוט אותה ולא יעבוד איתה בשבת\רואים שהוא מוכר שבורה ולא יחשבו שמותר למכור שלמה.
ר' י'הודה בן בתירא מתיר בסוס-לא עובדים בסוס אלא רוכבים, ורכיבה זה איסור שבות(מדרבנן) ולא גוזרים באיסורי שבות
משנה ד'
מקום שנהגו לאכול צלי בליל פסח-לאחר חורבן המקדש,
אוכלין.
מקום שלא נהגו לאכול אין אוכלין.
מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים מדליקין-ביום כיפור צריך לפרוש מן האישה, ואין דרך תשמיש באור נר.
מקום שנהגו שלא להדליק-אין מדליקן-לא מדליק כדי שלא יראה את אישתו ויתאווה לה.
ומדליקין(אפי' במקום שנהגו שלא להדליק)בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובמבואות האפלים, ועל גבי החולים-כל מקום שצריך אור, וכן כל מקום שהאיש ואישתו לא ישנים ביחד.
משנה ה'
מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין-למרות שלא עושים מלאכה ביום אבל, כיוון שזאת אבלות ישנה עושים.
מקום שלא נהגו לעשות מלאכה אין עושין.
ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים -לא עושים מלאכה גם במקום שנוהגים לעשות, כדי שלא יסיחו דעתם מהחרבן, שהם ראויי'ם להכיר בחסרון המקדש יותר מכולם.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם-ולא יעשה מלאכה בתשעה באב.
וחכמים אומרים: (המשך משנה א')
בי'הודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות,
ובגליל לא היו עושים כל עיקר-כיוון שאנשי הגליל צריכים לעלות לרגל, אין להם זמן לעבוד בערב פסח.
והלילה-ליל בדיקת חמץ,
בית שמאי אוסרין(אסור לעשות מלאכה)-כיוון שביום אסור, אז אסור גם בלילה, כמו ביו"ט שהלילה הולך אחר היום.
וב"ה מתירים עד הנץ החמה-הלילה לא קשור ליום, כמו שהתעניות מתחילות מהיום ולא מהלילה.
משנה ו'
ר' מאיר אומר: כל מלאכה(שהיא לצורך המועד) שהתחיל בה קודם ארבעה עשר, גומרה בארבעה עשר-אפי' במקום שלא עושים מלאכה, גומרה עד חצות היום. אבל מלאכה שאינו לצורך המועד אפי' שהתחיל בה קודם ארבעה עשר לא ממשיך.
אבל לא יתחיל בה בתחילה בארבעה עשר, אף על פי שיכול לגומרה-במקום שלא נוהגים לעבוד בערבי פסחים לא יתחיל ביד' אפי' שיגמור לפני חצות.
וחכמים אומרים:שלש אומנויות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות(בכל מקום)
ואלו הן: החיטים, הספרים והכובסים-כיוון שהמלאכות האלה הותרו במועד מותר גם בערב פסח.
ר' יוסי בר י'הודה אומר: אף הרצענים(סנדלרים)-התירו כדי שיוכל לתקן את נעלי עולי הרגל.
משנה ז'
מושיבים שובכים לתרנגולים בארבעה עשר-שמים ביצים לתרנגולת כדי שתדגור, אפי' לאחר חצות.
ותרנגולת שברחה מחזירים אותה למקומה-אם התרנגולת קמה מהביצים, מותר להחזיר אותה לביצים אף במועד.
ואם מתה(במועד) מושיבין אחרת תחתי'ה-כיוןן שהביצים יתקלקלו.
גורפין(את הזבל) מתחת רגלי בהמה בארבעה עשר(אפי' לאחר חצות), ובמועד מסלקין לצדדים- בחול המועד גורף ושם בצד, אסור לזרוק לאשפה בחול המועד.
מוליכין ומביאין כלים מבית האומן אף על פי שאינם לצורך המועד-מותר לקחת לאומן כלים כדי לתקנם אפי' שאינם לצורך החג, אבל בחול המועד אסור לקחת לאומן אפי' לצורך המועד, אבל מותר להביא ממנו כלים לצורך המועד(מועד קטן ב',ד')
משנה ח'
ששה דברים עשו אנשי יריחו(שלא ברצון חכמים), על שלושה מיחו בידם, ועל שלשה לא מחו בידם-3 דברים היו נכונים ו-3 לא.
ואלו הן שלא מיחו בידם:
1)מרכיבים דקלים כל היום-זה עונת ההרכבה, ואם לא מרכיבים בזמן התמרים מתקלקלים.
2)וכורכין את שמע-היו מחברים את שמע ל-ואהבת,( לא היו אומרים בשכמל"ו)
3)וקוצרין וגודשין לפני העומר-חכמים התירו רק לקצור, ואנשי יריחו התירו גם לגדול.
ולא מיחו בידם.
ואלו שמיחו בידם:
1)מתירין גמזיות של הקדש-אדם שהקדיש עץ כשהוא קטן להקדש, לפי אנשי יריחו כל הענפים שגדלו אחרי שהקדיש הם חולין.
2)ואוכלין מתחת הנשרים(העץ) בשבת-אנשי יריחו התירו לאכול ספק מוקצה-אם הפירות נפלו בשבת הם מוקצה,
כיוון שלא הוקצו הפירות מערב שבת.
3)ונותנין פאה לירק-הם נתנו פאה מהירק כדי להפסיד את הכהנים. במקום שהם יקבלו 2/100 הם מקבלים 1.8/90
ומיחו חכמים בידם.
משנה ט'
ששה דברים עשה חזקי'ה המלך(כנגד רצון חכמים),
על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו.
1)גירר עצמות אביו(אחז שהי'ה מלך רשע) על מיטה של חבלים והודו לו-הוא לא קבר את אביו בקבורה של מלכים, אלא בקבורה רגילה ונשא אותו במיטה של חבלים(דרך ביזיון) כדי לכפר על מעשיו הרעים "כי לא הביאוהו לקברי מלכי ישראל".
2)כתת נחש הנחושב והודו לו-כיוון שבני ישראל עבדו את הנחש הוא שבר אותו.
3)גנז ספר הרפואות והודו לו-הוא גנז ספר שהי'ה רשום בו את כל הרפואות לכל המחלות, כדי שאם מישהו י'הי'ה חולה הוא לא יפתח את הספר ויראה מה התרופה אל יתפלל לה'.
על שלשה לא הודו לו:
1)קצץ דלתות של היכל ושגרן למלך אשור ולא הודו לו-הוא שלח את ציפו הדלתות למלך אשור כדי שלא ילחם בו, הוא הי'ה צריך לבטוח בה' ולכן לא הודו לו
2)סתם מי גיחון העליון ולא הודו לו-סתם את המעיי'ן כדי שלא י'הי'ה מים לחיל האשורים, ולא הודו לו כיוון שהי'ה צריך לסמוך על ה' והוא גם מנע מהמים להגיע לחלק מהי'הודים.
3)עבר ניסן בניסן ולא הודו לו-עיבר את חודש אדר ב-ל' אדר כיוון שלא הספיקו להתארגן לפסח, ולא הודו לו כיוון ש-ל' זה התחלה של חודש ניסן ואי אפשר לעבר אם התחיל כבר ניסן