פרק ה'
משנה א'-טירחה יתרה
משילים פירות דרך ארבה ביום טוב(אם שם פירות והתחיל לרדת גשם מותר להוריד לבית דרך הארובה שאין בזה טירחה), אבל לא בשבת,
ומכסים פרות בכלים מפני הדלף-מכסה פירות שבגג מפני הגשם.
וכן כדי יי'ן וכדי שמן-כדי שלא י'הי'ה לו הפסד,
ונותנין כלי תחת הדלף בשבת-שמים כלי בבית שיקבלו את הגשם שדולף, ומותר אף לרוקן את הכלים.
משנה ב'
כל שחיבין עליו משום שבות,משום רשות, משום מצווה בשבת, חיבין עליו ביום טוב-המשנה מפרטת
ואלו הן משום שבת-איסורים שאסרו חכמים :
לא עולין באילן, ולא רוכבין ע"ג בהמה-שמא יתלוש עניו,
ולא שטין על פני המים-שמא יכין כלי שיט,
ולא מטפחין(לא מוחאים כפיי'ם), ולא מספקין(לא מכים עם הכף על הברך) ולא מרקדין-שמא יעשה כלי שיר.
ואלו הן משום רשות-יש בהם קצת מצווה:
לא דנין(בבית דין), ואל מקדשין(קידוש אישה), ולא חולצין, ולא מיבמים-כיוון שבכל המקרים הללו צריך לכתוב, חוששים שיכתוב.
ואלו הן משום מצוה-מצווה האסורה בשבת:
לא מקדישין(לא מקדישין דברים להקדש)
ולא מעריכין(סוג של הקדש,לכל אדם יש ערך ואם הוא אמר: "הרי ערכי עלי" הוא צריך להיא את ערכו להקדש)
ולא מחרימים(גם סוג של הקדש, "חרם ל-ה')-משום מקח וממכר,
כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת.
(ב"ש:אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד,
(ב"ה: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש+מכשירי אוכל נפש).
משנה ג'
הבהמה והכלים כרגלי הבעלים-אסור להוציא את הבהמה או הכלים מחוץ לתחום של בעלי'הם.
המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים-מותר לבן\ לרועה לקחת אותם רק בשטח של הבעלים.
אם יש רועה אחד בעיר הבהמה כרשותו כיוון שכולם נותנים לו את הבהמות, משנתנו מדברת שיש שני רועים ומערב יום טוב לא ידע שהוא יתן לו את בהמה.
כלים המיוחדים לאחד מן האחים שבבית(כגון בגדים), הרי אלו כרגלי הבעלים.
ושאין מיוחדין הרי אלו כמקום שהולכין-אם הם לא של אחד האחים מותר לקחת אותם בשטח שלכולם מותר לטלטל, אם כולם ערבו לצד צפון ואחד עירב לצד דרום, אסור לטלטל אותם כיוון שלאיפה שהוא עירב להם אסור ואיפה שהם עירבו לו אסור.
משנה ד'
השואל כלי מחברו מערב יום טוב-אפי' שהוא קיבל את הכלי רק ביום טוב,
כרגלי השואל-כיוון שבכניסת החג השואל הקנה שביתתו עליו.
ביום טוב כרגלי המשאיל-המשאיל הקנה שביתתו על הכלי בכניסת החג.
האישה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתי'הן-העיסה שעשתה כרגלי שתי'הן כיוון שהתבלין של אחת והקמח של השניי'ה, לכן יכולות ללכת איתו בשטח שלשתי'הן מותר.
ר"י פוטר במים מפני שאין בהם ממש-לא רואים את המים בתבשיל, אם התבשיל סמיך ורואים את המים אז גם לר' י'הודה מותר לקחת אותם רק בשטח החופף
משנה ה'
הגחלת(גחל) כרגלי הבעלים, ושלהבת(להבה) בכל מקום-כיוון שאין בשלהבת ממש, שהאש מתחלפת כל הזמן.
גחלת של הקדש מועלין בה-אדם שנהנה מגחל של הקדש צריך להביא קרבן מעילה.
ושלהבת(לכתחילה) לא נהנין ולא מועלין-אם נהנה לא מביא קרבן מעילה שאין בה ממש.
המוציא גחלת לרשות הרבים חיב-חיב מישום הוצאה,
ושלהבת פטור-אם יש אש ברשות היחיד והוא עשה רוח כדי שתצא לרשות הרבים לא חיב מישום הוצאה כיוון שאין בה ממש.
בור של יחיד כרגלי היחיד-המים שבתוכו הם כרגלי בעל הבור.
ושל אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר-במקום שכולם יכולים ללכת בו.
ושל עולי בבל[בורות שחפרו לעולי רגלים{נחוני'ה חופר שיחין(שקלים ה',א')}]-כרגלי הממלא-כיוון שהם של הפקר, מי שלוקח מים הם כרשותו,
משנה ו'
מי שהיו פירותיו בעיר אחרת-העיר רחוקה מ2000 אמה וכדי להגיע אלי'ה צריך לעשות עירוב,
וערבו בני אותה העיר אצלו מפירותיו-בני העיר עשו עירוב כדי שהוא יוכל לקחת את הפירות,
לא יביאו לו-כיוון שהפירות הם כרגליו והוא לא עירב.
ואם ערב הוא פירותיו כמוהו-המשנה מדברת במקרה שלא הניח את הפירות אצל מישהו ואמר לו לשמור עלי'הם כיוון שבמקרה כזה הפירות הם כרגלי השומר,
משנה ז'
מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות-אסור לשלוח איתם אוכל לביתם, שהוא כרגלי בעל הבית,
אלא אם כן זיכה להם מנותי'הם מערב יום טוב-מערב יום טוב הוא זיכה את המנות לאורחים ולכן הם כרגלי'הם.
אין משקין(כדי להקיל בהפשט מששקין את הבהמה לפני השחיטה) ושוחטין את המדבריות(ביום טוב)-כיוון שהן לא מוכנות לשחיטה מערב יו"ט
אבל משקין ושוחטים את הביתות-כיוון שדעתו עלי'הן.
אלו הן ביתות? הלנות בעיר-בהמות שחוזרות כל יום מהמרעה ולנות בתחום העיר, ולכן דעתו עלי'הן
מדבריות? הלנות באפר(בשדה)--הן לנות מיחוץ לתחום ולכן אין דעתו עלי'הן.
סליק מסכת ביצה