יום טוב שחל להיות ערב שבת(יום שישי),

אבל מבשל הוא ליום טוב(כמות גדולה) ואם הותיר הותיר לשבת-כיוון שעיקר בישולו ליום טוב מותר לאוכלו בשבת.

(או)עושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת-מערב יום טוב מכין תבשיל בשביל שבת, וממשיך לבשל עליו לשבת,

 

בית שמאי אומרים שני תבשילים-צריך להכין מערב יום טוב שני תבשילים לעירוב-אנשים רגילים לבשל לשבת יותר מתבשיל אחד, ואם יבשל אחד לא י'הי'ה היכר שזה יום טוב..

ובית הל אומרים תבשיל אחד-מספיק אחד, הרבה אנשים סומכים על תבשיל אחד לשבת.

ושוין בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין-ב"ש מסכימים שזה שני תבשילים.

 

אכלו או שאבד-אכל את העירוב שהכין או שנעלם.

לא יבשל עליו תחילה-לא יבשל לצורך שבת, אלא ימשיך את מה שהתחיל כבר.

ואם שיי'ר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת-אם נשאר מהעירוב כזית מותר לבשל לצורך שבת.

 

משנה ב'
חל להיות איר השבת(יום ראשון)
בית שמאי אומרים: מטבלין הכל מלפני השבת-אדם חיי'ב להיכנס לחג טהור, וצריך להטביל גם את הכלים שלו, בית שמאי גוזרים אדם אטו כלים, אבור להטביל בשבת כלים כיוון שזה מתקן אותם, לכן טובלים ומטבלים ביום שישי.
ובית הלל אומרים: כלים מלפני השבת(כיוון שזה תיקון),ואדם בשבת-לא גוזרים אדם אטו כלים.

משנה ג'
ושוין(ב"ש וב"ה) שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן-מים טמאים, שמים אותם בכלי אבן ומורידים את הכלי למקווה עד שהמים שבכלי נוגעים במי המקווה,
אבל לא מטבילין-לא שמים את המים בכלי מעץ, כיוון שהוא נטמא וצאיך להטביל אותו כדי לטהרו\לא ישים בכלי עץ שהוא כבר טמא, כדי לטהר אותו אגב המים שנטמאו.
ומטבילין מגב לגב-אדם שטבל כדי לאכול חולין צריך לטבול שוב אם הוא רוצה לאכול תרומה, ואם טבל לצורך תרומה צריך לטבול שוב לצורך קודש,
ומחבורה לחבורה-אדם שטבל לאכול את הפסח עם חבורה אחת ורוצה לעבור לחבורה אחרת צריך לטבול-אלה טבילות שמותר לטבול ביום טוב.

משנה ד'-ברגל מביאים שלושה קרבנות, 1)עולת ראיי'ה-"ולא יראה את פני ריקם"
2)שלמי חגיגה- קרבנות חובה, 2)שלמי שמחה- שלמים שמביאים כדי שי'הי'ה מה לאכול ביום טוב.
כל קרבן טעון סמיכה-שם את שתי ידיו על ראשו ונשען בכל כוחו על הבהמה

בית שמאי אומרים:
מביאים שלמים ואין סומכין עלי'הם-לא סומכין כיוון שהוא נשען בכל כוחו, וזה נחשב שרוכב עלי'ה,
אבל לא עולות-"וחגותם אותו חג לה'"רק חגיגה קריבה ביום טוב, ולא עולות.

וב"ה אומרים:
 מביאין שלמים ועולות וסומכין עלי'הם-תכף לסמיכה שחיטה כיוון שמותר לשחוט מותר לסמוך,"חג לה' כל הקרבנות שהם חובת יום טוב-קרבין ביום טוב

 

משנה ה'-(שבת פרק א' משנה ה')
בית שמאי אומרים:
לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן רואיי'ם לשתי'ה-מותר לחמם רק לצורך אוכל נפש.
ובית הלל מתירין-מיתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש, הותר גם לצורך הנאה.
(ב"ה אומרין)עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה-הואיל והוא נהנה ממנה

 

 

שלשה דברים ר"ג מחמיר כדברי בית שמאי-ר"ג הי'ה מצאצעי בית הלל, המשנה מביאה שלשה דברים שהוא מחמיר בהם כבית שמאי:

א)אין טומנין את החמין(מים חמים) מיום טוב לשבת-לדעת בית הלל מספיק עירוב תבשילים לכל הבישולים,ר"ג החמיר כבית שמאי שצריך לעשות עירוב לכל דבר, עירוב תבשילים, עירוב הטמנה..

ב)ואין זוקפין את המנורה ביום טוב-מנורה העשוי'ה מחוליות שהתפרקה-לדעת בית הלל מותר להרכיב אותה בחזרה כיוון שאין בני'ה בכלים, ר"ג החמיר כביש שמאי שסוברים שאסור להרכיב כיוון שנראה כבונה.

ג)ואין אופין פתין גריצין(ככרות גדולות) אלא רקיקין(ככרות דקות)-בית הלל סוברים שמותר לאפות ביום טוב כמות גדולה, כיוון שכך הככרות יוצאות יותר טוב, ובית שמאי סוברים שאסור להכין הרבה מישום טרחת יום טוב, ור"D מחמיר כבית שמאי.

 

אמר רבן גמליאל:מימי'הן של בית אבא(צאצעי בית הלל), לא היו אופין פיתין גריצין, אלא רקיקין-מישום טרחה יתרה, כב"ש

אמרו לו: מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין על עצמן, ומקלין לכל ישראל להיות אופין פיתין גריצין(ואפי') חורי(עוגות גדולות הנעשות על גחלים וטרחתם מרובה)-הלכה כבית הלל ולא כרבן גמליאל.

 

 

 

 

אף הוא(רבן גמליאל) אמר שלשה דברים להקיל-

א)מכבדין בין המיטות-היו אוכלים בחדר עם המיטות, חכמים אומרים שאסור לטאטא שם שמא ישווה גומות-תולדה של חורש, ורבן גמליאל מקיל ואומר שמותר כיוון שאין חשש שישווה גומות כיוון שכל יום מטאטים שם.

ב)ומניחין את המוגמר ביום טוב(שמים לבונה ע"ג גלים כדי שיצא ריח טוב, העשן נקרא "מוגמר")-חכמים אומרים שאסור להדליק קטורת כיוון שזה לא דבר השווה לכל נפש, זה מיועד רק לעשירים או לאנשים עם ריח רע, ורבן גמליאל מתיר הואיל וזה דבר שהגוף נהנה ממנו הוא כמו אוכל נפש,

ג)ועושין גדי מקולס בלילי פסחים-חכמים אומרים שאפי' בזמן שבית המקדש חרב אסור לצלות את הפסח, ור"ג מתיר.

וחכמים אוסרים:א)שמא ישווה גומות, ב)זה לא דבר השווה לכל נפש, ג)זה נראה כמקריב קדשין בחוץ,

 

 

 

פרתו יוצאה ברצועה שבין קרני'ה(זה משאוי ואדם מצווה על שביתת בהמתו)-המשנה אומרת "בהמתו" כיוון ששכנתו של ר"א הוציאה את פרתה עם רצועה בין קרני'ה ולא מיחה בה.

ומקרדין את הבהמה ביום טוב-מסרקין את הבהמה במסרק של ברזל עם שיניי'ם דקות, אפי' שלפעמים פוצע, כיוון שלא התכוון מותר.

ושוחקין את הפלפלין בריחים שלהם-אפי' שיש טירחה כיוון שהם מאבדים את טעמם מותר(פרק א' משנה ז')

ר"י אומר: אין מקרדין את הבהמה ביום טוב מפני שעושה חבורה(תולדת שוחט)

אבל מקרצפין-מגדר במגרדת עץ שאין חשש שיפצע,

וחכמים אומרים:אין מקרדין(בבזרל) אף לא מקרצפין(בעץ)-גוזרים עץ אטו ברזל, אם תתיר עץ יתירו גם ברזל.

 

 

 

 

הריחים של פלפלין טמאה משום שלשה כלים-הוא מורכב משלשה כלים, וכל כלי נטמא בפני עצמו,

מישום כלי קיבול-הכלי התחתון שמקבל את הפלפלין שנטחנו,הוא נטמא כיוון שהוא כלי קיבול אפי' אם הוא מעץ.

מישום בלי מתכת-הכלי למעלה שבורר את הפלפלין, הוא נטמא כיוון שהוא ממתכת.

ומשום כלי כבר-הכלי האמצעי שמקבל את הפסולת, הוא נטמא משום שוהא כלי קיבול,

 

 

 

 

עגלה של קטן טמאה מדרס-עגלה שעוזרת לקטן ללמוד ללכת, נטמאת מדרס(נהיי'ת אב הטומאה) אם הוא ישב\נשען\שכב(או כל דבר של דריסה) עלי'ה

וניטלת בשבת-כיוון שהעגלה היא כלי מותר ליטול אותה בשבת,

ואינה נגררת אלא כל גבי כלים(בגדים)-כיוון שהיא עושה חריצים באדמה.

ר"ע אומר: כל הכלים אינם נגררין-כיוון שהם חורצים,

חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת(מהדקת את האדמה)-יש שני תנאים בשם ר' י'הודה אחד שסובר שאם לא נתכוון לעשות חריץ אסור, הוא סובר כמו הרישא שאסור לגרור את העגלה ושני שסובר שהיא כובשת לכן מותר.